רותם המדבר בטיפול צהבת ילודים בתימן

שימוש מיוחד היה בתימן בצמח בר מקומי כמזור למחלת הצהבת, שם הוא כונה בשם "אצפאר" (צהוב) או "צפר" (צהבת). מסורת ריפוי עתיקה הייתה מסורה במשך כמה דורות בידי בני משפחת מוסא בן חיים בדיחי שגרו בצנעא והם העניקו את שירותיהם חינם לכל דורש כגמילות חסדים. עם עלייתם לארץ ישראל הם מצאוהו בחולות נתניה וגבעת אולגה. בני המשפחה המשיכו במסורת שלהם, אספו את הצמח והמשיכו לספק אותו לפונים אליהם מכל רחבי הארץ ולכל עדות ישראל. לפי ההערכה הם טיפלו בצמח ה"צהבת" בקרב מאות מניקות וילודים, ולרוב דווחה הצלחה ביעילות השיקוי ולא היו ידועות תופעות ללואי מיוחדות. הטיפול כלל הרתחה של חתיכות מענפי הצמח ושתיה מועטת ממנו. למשל לפי ההנחיות, "לתינוק שאמו אינה מניקה יש לתת 2- 4 טיפות בפה (ולא יותר!), פעם ביום או פעמיים".

 

צמח הספאר לצהבת יילודים

צמח הספאר לצהבת יילודים

 

הטיפול השכיח היה בצהבת ילודים, שנובעת מעודף כדוריות דם אדומות (בילירובין) ונועד לאפשר לקיים את ברית המילה במועדו. מבחינה הלכתית קיימת הקפדה לקיים את טקס ברית המילה ביום השמיני להולדתו (בראשית יז יב). ואולם כבר בתלמוד מובא שבמקרים שבהם שנשקפת סכנה לחיי התינוק, למשל כאשר הוא "ירוק" (צהוב בלשון חז"ל) הוא בגדר חולה, וצריך לדחות את מועד המילה. הרמב"ם כפוסק וכרופא מדייק, שדחייה זו היא רק כאשר מדובר בתינוק "ירוק ביותר", וזה לשונו:  "קטן שנמצא בשמיני שלו ירוק ביותר, אין מלין אותו עד שיפול בו דם ויחזרו מראיו כמראה הקטנים הבריאים… מפני שזה חולי הוא. וצריך להזהר בדברים אלו הרבה".

 

יהודי תימן, שהלכו בעקבות פסיקת הרמב"ם, הקפידו מאוד לבדוק את התינוק היטב לפני מילתו, ואחזו בכלל של "ספק נפשות להחמיר". בעבר נעשתה בדיקת רמת הצהבת על פי צבעו של הילוד, וההחלטה האם לקיים את הברית במועד או לדחותה התקבלה בעצת רבנים ומוהלים שהיו בעלי ניסיון רב וכיום גם נועצים בהמלצות הרופאים.

 

הספור המחקרי

 

כבן למשפחת עולי תימן התעניינתי עוד בצעירותי בסיפורים על הרפואה העממית התימנית

שהייתה מסורה בידי מרפאים שונים. רפואה זו והשימוש בסממני המרפא המקומיים עברה כתורה שבעל פה. בקרב משפחתי שמעתי על הגמ"ח שמחלק צמח מרפא פלאי המכונה "צפר" המסיר את הצהבת מתינוקות. פניתי למשפחה שעוסקת בדבר וקיבלתי ממנה דגימות מהצמח עם הנחיות מפורטות לאופן הטיפול. הגדרתי את הצמח כרותם המדבר (Retama raetam), שיח בעל תפוצה סהרו-ערבית נרחבת, שחודר לבתי גידול יבשים בחבל הים תיכוני. הוא גדל בין היתר בתימן, וגם בארץ ישראל בנגב, במדבר יהודה ובחולות מישור החוף. הצמח מזוהה עם הרותם הנזכר במקרא (מ"א יט ד-ה; איוב ל ד). לצמח שימושים רפואיים שונים בקרב חברות מסורתיות שונות, אך עד כה לא תוארו במחקר הסגולות שייחסו לו בהורדת הצהבת.

 

יום אחד (כ"ב בניסן תשס"ד), נכנסתי למשרדי באוניברסיטה בעת שכיהנתי כראש המחלקה ללימודי ארץ ישראל וארכיאולוגיה. כעבור דקה נכנסה אלי אסנת, המזכירה הבכירה והוותיקה ושאלה אותי האם ראיתי את ההודעה שעל שולחני. עניתי לה שטרם הספקתי לעבור על כל ההודעות שהיו מונחות על שולחני. היא פנתה בסבר פנים חמור ושאלה, "האם לא שמת לב שכתבתי באותיות גדולות  'דחוף' ? אני עובדת במחלקה הזו כשלושים שנה והאמן לי עד כה טרם נתקלתי בעבודתי במשהו שהוא באמת דחוף, אז תתקשר מייד !".

 

ההודעה הייתה מידידי דוד קאפח שעוסק ברפואה טבעית עם בקשה בהולה להתקשר לבית חולים שערי צדק בירושלים. כמובן שמיד התקשרתי והאחות ורד אחרק-כהן,  מספרת לי שלפני שעתיים  הובהל אליהם תינוק בן שבעה ימים, כשהוא במצב קריטי, עם סימנים קשים של הרעלה.  התינוק סבל מדיכוי נשימתי ודיכוי מערכת העצבים המרכזית, דבר שבא לידי ביטוי בנשימה שטחית שהלכה והידרדרה: הוא החל להקיא, גופו הכחיל, הגיב באפטיות, ונצפו סימני חמצת קשה – כלומר כשל כללי של מערכות שונות בגוף.

 

עם הגיע התינוק לבית החולים פתח הצוות הרפואי באופן מידי בתחקיר כדי לגלות את נסיבות האירוע ולנסות לטפל בתינוק בהתאם. האב, יהודי שומר מצוות, דיווח שבנו נולד כשהוא עם צהבת תינוקות, ועל מנת לרפאהּ השיג את צמח ה"צפר" ועשה ממנו שיקוי ובו השקה את התינוק. עד לאותו האירוע טרם זוהה הצמח בשמו המדעי, ודגימות ממנו נשלחו למומחים אחדים בארץ.  לאחר ששמעתי בפרוטרוט את פרטי המקרה ותיאור הצמח, הודעתי לאחות שכבר הגדרתי בעבר את הצמח עם רותם המדבר, ולאחר שדגימה מהצמח שממנו הכינו את השיקוי הגיע אלי תוך כשעה וחצי באמצעות שליח מיוחד אישרתי סופית את הזיהוי. כך התאפשר לרופאים לבחון בספרות המקצועית את המידע הידוע על החומרים הפעילים בצמח ולהחליט על אופן הטיפול בתינוק.

 

ניתוח המקרה הרפואי  מעלה שמדובר בתינוק שנולד בריא לאחר הריון תקין. ביום הרביעי לחייו הגיע רמת הבילירובין בגופו ל 16% מ"ג וביום השישי ל 15.2% מ"ג. הילד היה ערני ואכל טוב. האב חפץ לקיים את טקס ברית המילה ביום השמיני להולדתו, ורצה "להאיץ" את הטיפול בצמח הרותם. בניגוד להוראות, הוא נתן לבנו מינון של כ 20 מ"ל (!) מהתמצית המרוכזת במקום 2 – 4 טיפות ממשרה מהול. בשל מצבו הקשה הונשם התינוק באופן מלא, עבר שטיפת קיבה וטיפול בפחם פעיל. הושאר במעקב צמוד ולאחר כיממה החל להתאושש ויצא מכלל סכנה. לאחר חמישה ימים שוחרר מבית החולים, וכעבור שבוע נערך לו טקס ברית המילה. מסקנות החוקרים מהמקרה הזה היא שיש להיזהר משימוש בלתי מבוקר בצמח זה. המקרה שתיארנו הוכיח שברפואה מסורתית וקונבנציונלית כאחד יש להקפיד להשתמש במינון המדויק, וחריגה מכך עשויה להיות מסוכנת.

 

 מקורות:

  • בבלי, שבת קלד ע"א
  • הרמב"ם, הלכות מילה א יז; שו"ע, יו"ד רסג, א
  • ז' עמר, "חומרי המרפא אצל יהודי תימן", בתוך: תזונה ורפואה עממית (ז' מדר וי' ריעאני עורכים), תל אביב תשס"ה, עמ'  169 – 188.
  • הנ"ל, "השימוש ברותם בטיפול בצהבת ילודים במסורת יהודי תימן", תהודה, 28 (תשע"ב), עמ' 132 – 136.
  • T. Schmid, D. Turner, M. Oberbaum, Y. Finkelstein, R. Bass & D. Kleid, "Respiratory Failure in a Neonate After Folk Treatment with Broom bush (Retama raetam) Extract", Pediatric Emergency Care, 22 (2006), pp. 124-126

השאר תגובה





%d בלוגרים אהבו את זה: