פרשת תזריע

זיהוי הצרעת והשחין ביהדות

בפרשות תזריע מצורע מתוארת צרעת האדם, בתסמינים שאינם מתאימים לשום מחלה המוכרת לנו בימינו (נגעי עור שונים, פסוריאזיס ועוד). דברים אלה מתבררים גם מהלכות המצורע במסכת נגעים, שאין המדובר במחלה קוונציונלית  (משנה, נגעים ג, א-ב).  גם צרעת הבגדים והבתים היא משונה, עד כי הרמב"ם שהיה גם רופא, כתב בעניין הצרעת ש"אינו ממנהגו של אדם, אלא אות ופלא היה בישראל" (הלכות טומאת צרעת טז, י).

השם צרעת בימינו הוא כינוי למחלת ה"לפרה" (lepra; מחלת הנסן) שאינה מתאימה לתיאור המקראי. מדובר בפרשנות מוטעית בהשפעת תרגום השבעים ואִימוּצה בידי הנצרות.  היא פוגעת במערכת העצבים ההיקפית ובקרומים הריריים. בצורתה החריפה היא גורמת להתעבויות בעור, חוסר תחושה ועיוות בגפים. העדר טיפול הולם עלול להביא לנמק ושחיקת רקמות הגוף עד כי הקדמונים דימו זאת כביכול ל"נשירת איברים".

בלשון חז"ל המונח "שחין" הוא שם כללי למחלות, בעיקר נגעי עור ושם ספציפי למחלת הלפרה. אחד מהחולים המפורסמים ביותר היה נחום איש גמזו:  "אמרו עליו על נחום איש גם-זו שהיה סומא משתי עיניו, גידם משתי ידיו, קיטע משתי רגליו וכל גופו מלא שחין והיה מוטל בבית רעוע ורגלי מטתו מונחין בספלין של מים כדי שלא יעלו עליו נמלים" (תענית כא ע"א) . בתוספתא מוזכר שבסמוך לערים היו תלוליות חול החשודות בטומאת מת משום ששם נהגו נשים לקבור את נפליהן "ומוכי שחין את איבריהן" (אהלות טז, א). מסורת תנאית מספרת שחולי לפרה נהגו לכרות את אבריהם המודלקים באופן יזום, על מנת שיוכלו להשתתף בקרבן פסח בטהרה: "שכך היו מוכי שחין שבירושלם עושין, הולך ערב פסחים אצל הרופא וחותכו עד שהוא מניח בו כשערה ותוחבו בסירה ונמשך הימנו" (משנה, כריתות ג, ח).  הניתוח נעשה בשדה ונעיצת האיבר בקוץ של הסירה, נועד להבטיח, שהאיבר הנכרת שמוגדר כרקמה מתה לא יטמא, את הרופא והמטופל כאחד. הנקודה החשובה לענייננו, שמבחינה הלכתית חולי לפרה לא היה מנודה מבחינה דתית בשל מחלתו, כפי שיותר מאוחר היה מקובל בנצרות. מהחולה נמנע לבוא בקהל ישראל במקדש כאשר הוא במצב של חולי מתקדם, עם נמק סרוח, כנראה בשל סכנת הדבקה. הוא היה פטור מקרבן ראיה, לא משום פסול עקרוני, אלא רק משום הרתיעה של הקהל הסובב אותו: "מוכי שחין ופולפסין – אעפ"י שאינן ראויין לבוא עם כל ישראל ראויין הן לבוא בפני עצמן" (ירושלמי, חגיגה א, א).

חולה בלפרה לא הוגדר ביהדות כטמא – בחייו ובמותו.  במערת קבורה שבגיא בן הינום שבירושלים, שהייתה חלק מבית הקברות היהודי,  התגלתה העדות הפתולוגית הקדומה ביותר בארץ ישראל לחולה של לפרה (מאה ראשונה לסה"נ).  לאור זאת, מוכח שהמינוח העברי המודרני למחלת הלפרה עם ה"צרעת" הוא מוטעה, הן מבחינה עובדתית והן מבחינה הלכתית.

להרחבה, ראו מאמרי, אסיא, עה-עו (תשס"ה), עמ' 65 – 69.

 

השאר תגובה





%d בלוגרים אהבו את זה: