פרשת שמיני

מפחדים מהשפנים

השפן הוא אחד בעלי החיים שמביאה התורה כדוגמה לבעל חיים טמא מעלה גרה, אך אינו מפריס פרסה  (ויקרא יא ה; דברים יד ז). הזיהוי המקובל המיוצג על ידי רב סעדיה גאון שמדובר בשפן הסלעים Procavia capensis)) הנקרא בערבית בשם "ובר". זיהוי זה מתאים בכל פרטיו לתיאור המקראי: בעל חיים קטן יחסית, החי בין הסלעים בחבורות ( תהלים קד, יח; משלי ל, כד-כו). זיהוי אחר הוא עם הארנבון (Oryctolagus cuniculus), שנזכר לראשונה באופן מפורש בספרד בימי הביניים, למשל אצל אבן ג'נאח והרמב"ם וזכה לאחרונה לעדנה.

בעת החדשה דנו רבים בשאלה כיצד התורה מאפיינת את שפן הסלעים כמעלה גרה בעוד שבימינו הוא אינו נחשב כך. נושא זה משמש עד היום מוקד לפולמוס חריף בין שלומי ישראל ומכחישי התורה.

לעניות דעתי מדובר בוויכוח סרק, שנובע משינויי תפיסה של האדם המודרני ביחס להגדרות הביולוגיות הקדומות ובניסיון שלו לאכוף את תפיסותיו עליהן וכך נוצרת בעיה מדומה.  מסתבר שהשפן והארנבת נחשבו בעולם הקדום כמעלי-גרה, למעשה עד לפני כמאתיים שנה. זהו אינו רק אפיון יהודי-דתי, שהרי כך גם הוגדר בקרב הנוכרים.

לפי הגישה הקדומה בעלי חיים סווגו בהתאם לסימנים מורפולוגים ותכונות חיצוניות כפי שנראות לעין האדם ומהבחינה הזו "דיברה תורה בלשון בני אדם". הגישה הקדומה כללה בהגדרה רחבה את המונח מעלה גרה גם אם בפועל לא מתקיימת פעילות כזו מבחינה תפקודית. תנועת הלעיסה המזון של הארנבת ושפן היא סיבובית בדומה למעלה גרה מובהקים. בנוסף, השפן מבצע  תנועות דמויות לעיסה (ללא מזון בפיו) בשעת התגוננות, איום או התרגשות. כמו כן, יש לשפן מערכת עיכול מורכבת ומפותחת, הכוללת שני מעי עיוור, והוא מסוגל להגיע לרמת עיכול יעילה בדומה למעלי גרה מובהקים.

אולם בעת החדשה התפיסה המדעית השתנתה והיא מגדירה כיום באופן מאוד מצומצם את המונח מעלה גרה מובהק, דהיינו ליצור בעל ארבעה מדורי קיבה (שאינו קיים בשפן). המזון נעלס מעט בפה ויורד דרך הושט לכרס ולבית הכוסות לעיכול ראשוני ואחר כך עולה לפה ללעיסה נוספת וחוזר לקיבה המורכבת לעיכול סופי.

עד כאן, זה אמור לספק הסבר לסוגית הגדרת "מעלה גרה" מה עוד שאין לדבר נפקות הלכתית, שהרי בכל מקרה מדובר בבעל חיים טמא, שאינו מפריס פרסה. אולם מסתבר שעד לימינו היו שטענו שהשפן בכל זאת מעלה גרה של ממש, מה שנראה לרוב הזואולוגים כדבר מופרך. זה מוביל אותי לחלקו השני של המאמר.

לפני כמה שנים החלטתי בסמינריון שהעברתי באוניברסיטה לערוך שיעור בנושא העלאת הגרה של השפן ומבנה העיכול שלו ובמסגרתו לבצע ניתוח אנטומי. הקושי העיקרי היה מציאת שפן סלעים שנחשב לחית בר מוגנת. באותם הימים החלה התופעה של התרבות השפנים בישראל, שהפכה כיום למטרד של ממש, בשל היזקם לחקלאות ובשל היותם נושאים את הטפיל של מחלת הלשמניה (שושנת יריחו) המדבקת, העוברת באמצעות עקיצה של זבוב חול הגורם לתפרחות בעור שעלולות להותיר צלקות. בשל החשש הממשי להמשך התפשטות המחלות ננקטים אמצעים שונים להרחקת שפני הסלע, כמו הרס מסלעות שנבנו בסמוך לישובים ובמקרים מסוימים דילול מספרם באמצעות ציידים מורשים.

תלמידי גלעד שני הביא לי שני שפני סלע שנורו באלון מורה בהיתר רהט"ג. בשני ניתוחים שערכנו עמדנו על המבנה הייחודי של המעי העיוור. אולם באחד מהפרטים ראינו שבוושט ישנו שרידי מזון מעוכל היטב ולא היה ברור האם מדובר במזון שנלעס בשיניים בדרכו לקיבה או במזון שעלה בחזרה מהקיבה. בנוסף סיפר לי ידי הרב ד"ר נתן סליפקין שגידל שפני סלע שראה לא פעם תנועת העלאת גרה.

בדיקה אנטומית של מערכת העיכול של שפן סלעים- אוניברסיטת בר אילן

על מנת לבדוק אחת ולתמיד האם ישנה פעילות כל שהיא של העלאת גרה; לאשש או להפריך סברה זו, ביקשתי לבדוק את הדבר באמצעות מכשיר הדמיה משוכלל  שעוקב אחר תהליך העיכול. שיטת המחקר שהצעתי כוללת מתן מזון צמחי רגיל לארנבון חי ומעקב חיצוני אחר תהליך העיכול באמצעות מכשיר זה. הכלורופילים המצויים במזון פולטים באופן  טבעי חומר  פלורוסנטי המוקרן מחוץ לגופם והוא מזוהה כגלי אור במכשיר . מדובר בבדיקה פשוטה ביותר, שאינה גורמת כל נזק ושום כאב וסבל לבעל החיים. הבדיקה נוסתה בעבר (לצורך מחקרים אחרים) בהצלחה רבה על עכברים קטנים, כך שקיימים במחקר תקדימים לכך. לצורך ניסוי ביקורת נבקש להשתמש בעכבר מעבדה ובאוגר. כאמור, תוצאות המחקר  עשויות לפתור באופן מיידי וחד משמעי סוגיה שהתחבטו בה כמאה שנים, ולקדם את הידע האנושי על בסיס מחקר מדעי צרוף המשוחרר מטעויות ואגדות.

לצערי ועדת הניסויים המוסדית בבע"ח לא אשרה את  בקשתי לערוך בדיקה זו (שאינה גורם נזק וסבל כלל לבע"ח) למרות שהמועצה הארצית לא התנגדה לכך. לאחר סדרה של ערעורים התייאשתי. מדהים לגלות שבראשית המאה העשרים ואחד עדיין ישנם אנשים שמפחדים להתמודד עם סוגיות שבין תורה ומדע.