פרשת קרח

אות השקד שבמטה אהרן

לאחר המרידה של עדת ישראל  במשה ואהרן והערעור במנהיגותם, מבקש הקב"ה להסיר כל עילה למחלוקת ולהראות באופן חד משמעי מי הוא המנהיג שהוא בחר (במדבר יז, טז-כו). כל  אחד משנים עשר נשיאי השבטים מתבקש להביא את מטהו לאוהל מועד, ובכללם מטה אהרון: "והיה האיש אשר אבחר בו מטהו יפרח" (כ). למחרת משה נכנס לאוהל העדות: "וְהִנֵּה פָּרַח מַטֵּה-אַהֲרֹן לְבֵית לֵוִי וַיֹּצֵא פֶרַח וַיָּצֵץ צִיץ וַיִּגְמֹל שְׁקֵדִים" (כג). משה מציג את מטה אהרן בפני "כל בני ישראל" ומתבקש על ידי ה' להניחו למשמרת "לאות לבני מרי", בדומה לצנצנת המן (שמות טז, לב-לד).

המעיין באופן מדוקדק בפסוקים מתוך תפיסת המציאות הטבעית יגלה שמדובר כאן בסיפור שכולו כרוך בפעולה ניסית, כפולה ומכופלת, שבקשה לדחות כל הרהור וערעור על האות. לצורך כך, התורה משתמשת בשקד שמחזור גידולו היה מוכר היטב לקדמונים. במקרה של ספור מטה אהרון והופעת המן במדבר, התורה באופן מוצהר מתארת נסים גלויים שמעל הטבע  על מנת להעביר את המסר שהיא רוצה. כל המבקש להסבירם באופן ריאלי, במקרים אלה,  מתרחק מהמסר המקראי ומחמיץ את העיקר.

המטה מסמל עד היום בחברות מסורתיות את המנהיגות השבטית, שאותו נושאים נשיאים וראשי עדה.  הוא עשוי לרוב מענף עץ מגולף, יבש, שאינו חי ופריחת המטה מסמלת את תחייתו מחדש, בדרך הנס. יתירה מזאת,  הבחירה בעץ השקד אינה מקרית, מדובר בעץ נשיר שחוזר כביכול ל"תחיה":  הוא מקדים לפרוח מכל שאר האילנות ונראה שזה כוונת הפסוק: "כִּי שֹׁקֵד אֲנִי עַל דְּבָרִי לַעֲשֹׂתוֹ" (ירמיהו א, יב), כלומר לשון של זריזות ומהירות. יחד עם זאת, מועד סוף בשלות פירותיו  (הקשים ולא הירוקים) הוא מאוחר ביותר, רק לאחר כחצי שנה. פילון האלכסנדרוני מוסיף שהוא לא רק הראשון להניץ אלא גם האחרון להשיר את את עליו ובכך כביכול מאריך חיים מכל העצים (על חיי משה, ב, 186).

משך התהליך הממושך, משלב ההנצה ועד לגמילת הפירות, התקצר במטה אהרון ליום אחד (כג) ואפשר שכל שלביו נראו יחדיו על המטה, תופעה שהיא  יוצאת דופן לכשעצמה.  דבר זה בא לידי ביטוי במילה "והנה" – שהוא לעיתים במקרא  מעיד על הפתעה בעיני המתבונן (השוו בראשית כה, כד ועוד).  גם יניי הפייטן הארץ-ישראלי בן המאה השישית, הדגיש את המיוחדות הנסית של הופעת כל חלקי הצמח בבת אחת: "ומטה אהרן הובא מת ויצא חי לעולם…עלה ופרי כאחת פיתחתה… גם בין לילו, פיריו ועלו נתן". דימוי של מטה אהרון הפורח  אף הונצח  באותה תקופה בפסיפס של בית הכנסת בבית אלפא.

סדר תהליך הפריחה המתואר בפסוק הוא בלשון המקרא: פרח> ציץ> פרי. לכאורה זה מתאים לתהליך הפנולוגי שאנו מכירים כיום, שבו השקד מתאפיין בפריחה המוקדמת ללבלוב  העלוה. אולם לאמתו של דבר המונחים "פרח" וציץ" במקרא הם במשמעות הפוכה למקובל בימינו.

ה"ציץ" במקרא הוא המכונה בימינו פרח (flower) ואילו ה"פרח" במקרא הוא במשמעות של לבלוב, הנצת עלים ונביטה. כך למשל עולה מתיאור סדר שלבי התפתחות הגפן, משלב הנצת העלים לאחר החורף, הופעת הפרחים ולבסוף הבשלת הפירות: "וּבַגֶּפֶן שְׁלֹשָׁה שָׂרִיגִם וְהִוא כְפֹרַחַת עָלְתָה נִצָּהּ הִבְשִׁילוּ אַשְׁכְּלֹתֶיהָ עֲנָבִים" (בראשית מ, י; שה"ש ז, יג.). לפי זה יוצא אפוא, שבמטה אהרון התחולל נס נוסף, שבו חל שינוי גם בסדר הטבעי של המופע הפנולוגי: תחילה הייתה הנצת העלים ואחרי כן הופיעו הפרחים.

כאמור, בחירתו של אהרן באמצעות ה"ציץ" של השקד אינה מקרית. הפרח הלבן מסמל את בגדי הלבן של הכהן  ובא להזכיר את "צִיץ נֵזֶר-הַקֹּדֶשׁ" (שמות לט, ל) שנשא על ראשו. במשך דורות רבים נותר מטה אהרון מלבלב ופורח  עם פירות, כפי שהוא במשמרת בקודש הקודש עד שנגנז (תוספתא, יומא ב, טו). השקד הלבלב והפורח הוא  עדות נאמנה ונצחית להולכים בדרך ה': "עץ חיים היא למחזיקים בה" (משלי ג, יח).

השאר תגובה





%d בלוגרים אהבו את זה: