פרשת מטות – מסעי

וכל כלי עור (במדבר לא כ)

העור הוא רקמת תאים רב שכבתית, העוטפת את שטח גופם של בעלי החיים השונים. עוד מתקופות קדומות למד האדם לעבד את העור שנפשט מבעלי החיים ולהתקין ממנו מיני לבוש וכלים שונים, שעשויים להשתמר לאורך זמן. דומה, שלבוש מעור חיות,  קדם לייצור בגדים מסיבים של צמחים ובעלי חיים מבויתים, צמר ופשתים. כך מובא לראשונה בספר בראשית: "וַיַּעַשׂ ה' אֱלֹהִים לְאָדָם וּלְאִשְׁתּוֹ כָּתְנוֹת עוֹר וַיַּלְבִּשֵׁם" (ג, כא).

בתרבות החומרית המקראית והמאוחרת יותר, העור כמעט ולא שימש כפריט לבוש תחתון עיקרי, למעט "אזור עור" (מ"ב א, ח), כלומר חגורה או נעליים.  רוב השימוש היה להכנת כלים שונים, כפי שלמשל, עולה בתיאור צרעת הבגדים: "בַּבֶּגֶד אוֹ בָעוֹר אוֹ בַשְּׁתִי או בָעֵרֶב אוֹ בְכָל כְּלִי עוֹר" (ויקרא יג, מט). בין השימושים השכיחים בתקופת המקרא היו אהלים (שמות כו, יד) ונודות, ששימשו בעיקר את הנוודים לאגירת נוזלים, כמו יין וחלב (יהושע ט, יג; שופטים ד, יט). במשנה במסכת כלים, מובאות דוגמאות רבות לכלי עור (פרקים כו-כז). מהם ששימשו כשטיח  או ככיסוי לכר ולמיטה ומהם ששימשו בעלי מלאכה שונים, כמו "עור הרופא" או למשל, כסינר ששמים לילד על חזהו בכדי שלא יתלכלכו בגדיו מהריר והמזון הנוטף מפיו (משנה, כלים כו, ה).

עורות הכינו מחיות המשק, כמו "עורות גדיי העזים" (בראשית כז, טז) וחלקם עבר תהליך צביעה, כמו: "עורות אילם מאדמים" (שמות כה, ה). עורות של תחש, שזהותו אינו וודאית, שימש ככיסוי כלים שונים במשכן (במדבר ד, ו-יד) ולייצור נעלים יקרות: "וָאֶנְעֲלֵךְ תָּחַשׁ" (יחזקאל טז,י). למעשה הקדמונים השתמשו במגוון בעלי חיים, כולל טמאים, שכן מבחינה הלכתית אין בכך מניעה עקרונית. לדוגמה, עור של חזיר בית ובר,  גמל, לטאה וחולדה (משנה, חולין ט, ב). כמו כן, נזכר גם שימוש בעור אדם, שנאסר ביהדות משום גזרה: "שמא יעשה אדם עורות אביו ואמו שטיחין" (בבלי, חולין קכב ע"א). מסתבר שבתרבויות מסוימות בעולם הקדום היו נוהגים לעשות כך כסגולה לשמירה מכישוף ומפני אויבים (שו"ת הרדב"ז, א, רסב). הסקיתים למשל, היו נוהגים לפשוט את עורם של אויביהם ולעבדם (הרודוטוס, ד 64 וכן רש"י לחולין קכג ע"א, ד"ה: קרקפלין).

עורות הבהמות שהוגדרו כקרבנות "קדשים"  היו בין מתנות הכהונה החשובות: " וְהַכֹּהֵן הַמַּקְרִיב אֶת-עֹלַת אִישׁ  עוֹר הָעֹלָה אֲשֶׁר הִקְרִיב לַכֹּהֵן לוֹ יִהְיֶה" (ויקרא ז, ח). העורות שנפשטו הוכנסו  במקדש ללשכת "בית הפרווה", שם נמלחו לצורך שימורם בטרם עיבודם. פעמים שערכו של העור היה יקר מהבשר (משנה, מעשר שני א, ג) והקפידו לחלק את העורות באופן שווה בין המשמרות  (תוספתא, מנחות יג, יח). שלבי  עיבוד העורות נזכרו במשנה: "הצד צבי השוחטו והמפשיטו המולחו והמעבד את עורו והמוחקו והמחתכו" (שבת ז, ב). במלאכה זו עסק הבורסקי  והיא לוותה בריחות לא נעימים ולכן הורחקה מהעיר חמישים אמה (משנה, בבא בתרא ב, ט).

בממצא הארכיאולוגי הארץ-ישראלי השתמרו פריטי עור שונים, בעיקר מאזור מדבר יהודה הודות לאקלים היבש. כך למשל, נמצאו במערת האגרות מימי בר-כוכבא סנדלים, תיקים, נאדות מים ומעט שרידי בגדים. רוב החפצים נעשו מעורות כבשים ומיעוטם מעזים ועגלים. העיבוד נעשה לרוב בעפצים וברימונים, שבהם תכולה גבוהה של חומרי טאנין, שלהם תפקיד חשוב בשימור העור ולגמישותו לאורך זמן.

השאר תגובה





%d בלוגרים אהבו את זה: