פרשת כי תשא

עגל מסכה (שמות לב, ד)

 סיפור יצירת עגל הזהב בפרשתנו היא הזדמנות לעמוד על דמותו של העגל בחיי היום-יום ובפולחן בימי המקרא.

העגל הוא בן-בקר צעיר (ויקרא ט, ב) ומבחינה הלכתית לצורך קרבן הוא מוגדר לרוב כוולד הפרה בשנתו הראשונה ולא יותר מבין שנתיים (מיכה ו, ו; משנה, פרה א, א; בבלי, ר"ה י ע"א). מבחינה תזונתית העגל נחשב למשובח יותר מהפר שכן בשרו רך וטעים יותר. ברור אפוא שלכתחילה הייתה העדפה לבני בקר צעירים "שאין מביאים זקנים מפני הכבוד" (משנה, שם, ב). עגל שהיו מפטמים אותו על מנת להשמין את בשרו נקרא "עגל-מרבק" (ש"א כח כד ועוד).  נראה  שהמונח "מריא" מתייחס לבקר בוגר מפוטם, ולא למין ספציפי של בקר אחר, כמו הג'אמוס שהגיע למזרח התיכון רק לאחר הכיבוש הערבי.

העגל וליתר דיוק הפר או השור נחשבו בעולם הקדום לסמל של כוח ועוצמה, שכן הוא נחשב לבהמת העבודה החזקה ביותר במשק האדם, בדומה לטרקטור של ימינו. מוצאו מ"שור הפר" Bos primigenius)), בקר גדול-ממדים שחי בארץ ישראל בתקופת המקרא. עוצמת השור הייתה אפוא דימוי בעולם הפגאני הקדום לכוחם של האלים. עד היום נחשבת הפרה מקודשת בהודו, כפי  שהעיר הרמב"ם בזמנו: "ולפיכך תמצא ההודים עד זמננו זה אינם שוחטים את הבקר כלל" (מורה נבוכים ג, מו)

עמים שונים בתקופת המקרא דימו את דמות האל  כרוכבת על גבו של בעל-חיים, בדרך כלל על גב אריה או על גבי עגל. בחזון יחזקאל מתוארת מרכבתו של ה' העשויה ארבע חיות "ודמות פניהם פני אדם ופני אריה… ופני שור… ופני נשר" (יחזקאל א, י). יתכן כי עגל הזהב שעשו ישראל במדבר, שאין על גביו שום דמות, שימש באופן סמלי את הכוח המנהיג, שעליה ניצב האל הבלתי נראה או לפי פירוש הרמב"ן  (לשמות לב, א) תחליף להנהגתו של משה. כך גם עגלי הזהב של ירבעם היו דימוי מוחשי לאלוהי ישראל  (מל"א יב, כח-כט; מל"ב י, כח-כט). העגל היה אפוא סמל מקובל באותם ימים לנוכחות כוח האל, אם כי על פי התפיסה המונותאיסטית הטהורה שמייצג המקרא הוא  נחשב כעבודה זרה ממש: "וימירו את כבודם בתבנית שור אוכל עשב" (תהילים קו יח-יט, השוו: מל"א יד, ט; מל"ב יז, טז).

כיצד נראה עגל הזהב ?

 לא ברור האם העגל היה עשוי זהב טהור או מעץ מצופה בזהב, כפי גם נרמז בעניין "עגל שומרון" שנעשה בידי חרש ויאבד לשבבים (הושע ח, ה-ו) ואותו נהגו החוטאים לנשק (הושע, יג ב). דומה שהממצא הארכיאולוגי יכול לשפוך אור על הסיפור עגל. צלמיות ופסלים רבים של פרים נמצאו בממצא הארכיאולוגי מתקופת המקרא בארץ. למשל, באשקלון נמצאה צלמית פר עשויה ברונזה מצופה בכסף, בפתח דגם מקדש. הפסלים הם קטנים ולא בגודל טבעי כפי שמופיע בציורים, שמנסים להמחיש את סצינת עגל הזהב המקראי. זה מעמיד גם באופן ריאלי את כמות הזהב המוגבלת באופן יחסי, ממה שניתן לקבל מנזמי הנשים. יתירה מזאת, פסלי הפר מלמדים גם על גזעי הבקר שהיו שכיחים במרחב ארץ ישראל, כמו ממצא של צלמיות בדמות בקר הזבו הניכר בגבנון שעל גבו.  אחת מהן מראס שמרה (אוגרית): הפר עומד על בסיס שטוח המצויד בתקע, שנועד כנראה להציבו בראש נס.

בקר הזבו

יתירה מזאת, פסלי הפר מלמדים גם על גזעי הבקר שהיו שכיחים במרחב ארץ ישראל. למשל, ממצא של צלמיות בדמות בקר הזבו הניכר בגבנון שעל גבו , נמצאו בכמה אתרים כנענים  בגזר, חצור ובית שאן. אחת מהדוגמאות המובהקות היא צלמית של בקר זבו עשויה מברונזה שנמצא  בראש הר בצפון השומרון, כחלק ממתחם פולחני המתוארך למאה השתים-עשרה לפנה"ס, המזכירה את "עגל שומרון". עדויות ארכאולוגיות נוספות מעידות שהזבו היה אחד מגזעי הבקר השכיחים בארץ ישראל. בעת החדשה היו דיונים הלכתיים בקשר לכשרותו של מין בקר זה ועל כך ראו במאמר הבא.

 נסיים בחטא העגל ובכפרתו, בתורה נזכר הקרבת עגל לחטאת רק פעם אחת על ידי אהרן (ויקרא ט, ב) ורש"י (ע"פ תנחומא, ד) כתב: "להודיע שמכפר לו הקב"ה על ידי עגל זה על מעשה העגל שעשה".

להרחבה:

ע' מזר, "'אתר הפר' – מקום פולחן קדום בהרי שומרון", קדמוניות, טו 57 (תשמ"ב), עמ' 61 – 63; 

הנ"ל, "אתר פולחן מתקופת השופטים בהרי שומרון", ארץ ישראל, טז (תשמ"ב), עמ' 134 – 145.

ז' עמר, "הזֶבּוּ בארץ ישראל: בקר עם חטוטרת", קתדרה, 157 (תשע"ו), עמ' 7 – 32.

 

 

 

 

השאר תגובה





%d בלוגרים אהבו את זה: