פרשת וישב

בושם הלוט של ארץ ישראל

בפרשתנו מסופר כיצד נמכר יוסף לישמעאלים שסחרו במיני בשמים: "וְהִנֵּה אֹרְחַת יִשְׁמְעֵאלִים בָּאָה מִגִּלְעָד וּגְמַלֵּיהֶם נֹשְׂאִים נְכֹאת וּצְרִי וָלֹט הוֹלְכִים לְהוֹרִיד מִצְרָיְמָה" (בראשית לז כה). נראה שהלוט הוא ה"לוטם" הנזכר במשנה עם עוד צמחי בושם (שביעית ז, ו). הוא גם נזכר באחת התעודות של בר כוכבא.

הצעות זיהוי רבות נתנו לזיהוי ה"לוט", כגון שמן המור (תרגום השבעים) ושרף אלת המסטיק  (בראשית רבא). בפרשנות ימי הביניים יש המפרשים את הלוט כמין פרי משובח, כמו צנובר (רמב"ם)  או בהשפעת הדמיון ללשון הערבית: אלון – "בלוט"  או כדעת רס"ג הוא פרי הקסטניה, הנקרא בערבית "שאה-בלוט", כלומר מלך האלונים. בעת החדשה הוצעו עוד מגוון זיהויים וריבוי הדעות מוכיח שמסורת הזיהוי של ה"לוט" המקראי אבדה והכל בגדר השערות.

על רקע זה מעניין שמחדשי הלשון העברית אימצו את ההשערה שהלוט הוא הצמח מהסוג  קיסטוס (Cistus) הגדלים באזור הים תיכון. פרשנות זו מסתמכת על הדמיון בין השמות לוטם לשם הערבי של הצמח "לאד'ן". לחלק  ממיני הקיסטוס ישנן בלוטות שרף ריחניות שמהם הפיקו את אחד הבשמים האהודים בעולם הקדום המוכר גם בימינו בשם לאדנום.

בושם זה נזכר רבות במקורות ההיסטוריות, למשל, בתעודות האשוריות, מוזכר מס שהועלה לתגלת פלאסר השלישי בשנת 738 לפנה"ס –  "20 כיכר לדנ". הרודוטוס מציין שהלאדנום גדל בערב והתושבים הערבים משתמשים בו במיוחד לקטורת.  בנוסף, מזכיר פליניוס הזקן (23 – 79 לסה"נ) את הלדנום האמיתי שבאי קפריסין ועל שיטת איסוף השער באמצעות סריקת שיער עדרי העזים שהשרף נדבק בהם.  הרופא יוחנא אבן מאסויה (777- 857) בחיבורו על הבשמים: "לאד'ן – הוא בא מאלשאם (ארץ-ישראל וסוריה)…  הוא מושם בקטורת המיועדת לנשים וגברים".

שני מיני הקיסטוס המפורסמים ביותר הם  הלוטם  הדביק (Cistus ladanifer),  הגדל בר בחצי האי האיברי ובצפון אפריקה והלוטם הכרתי Cistus creticus)), שגדל באיי מזרח הים התיכון. כיום גדלים בארץ ישראל בר הלוטם המרווני בעל הפרחים בלבנים והלוטם השעיר בעל הפרחים הוורודים, הדומה לתת המין הכרתי. עד כה לא תועד השימוש  במיני הלוטם של הארץ  לצרכי בושם. לעומת זאת, באי כרתים נותרו כמה אנשים בודדים בכפר אחד בלבד בעולם, שבו משמרים את המסורת של איסוף השרף. נסעתי לשם ותיעדתי את מלאכת הפקת השרף, שנעשית באמצעות הצלפה של רצועות עור  על השיחים ואיסוף השרף שנדבק בהם. מדובר בעבודה קשה שנעשית בימי הקיץ החמים. את השרף החום מוכרים ליצרני בשמים והעלים משמשים לצרכים רפואיים.

כאשר חזרתי לארץ ישראל גיליתי, שגם בפרטים מסוימים של הלוטם השעיר הארץ ישראלי ישנן בלוטות שרף ריחניות ובמיצוי באלכוהול התקבל בושם עם ריח אופייני.

את יתר הפרטים תוכלו לקרא במאמרי שפורסם בכתב העת "במעבה ההר" כרך שביעי. 

השאר תגובה





%d בלוגרים אהבו את זה: