פרשת וזאת הברכה

"ברזל ונחושת" (לג, כה)

ברזל ונחושת של ארץ ישראל

השימוש במתכות נזכר רבות במקרא. מתכות יקרות כמו זהב וכסף, שימשו להכנת תכשיטים או לייצור מוצרים יוקרתיים, למשל, כלי הפולחן במשכן ובמקדש. מתכות פחות יקרות הן הנחושת, הברזל, הבדיל והעופרת. אחת הסוגיות המרתקות הוא מוצאם של המתכות הללו, שברובם יובאו לארץ ישראל כמטילים גולמיים או כמוצרים מוכנים, מארצות רחוקות בדרכי המסחר. עדויות לכך ישנן בממצא הארכאולוגי, אך גם בפסוקי המקרא ובמקורות חיצוניים אחרים.

הנחושת וברזל היו בין המתכות השכיחות ביותר בחיי היום-יום בעת העתיקה. בהיסטוריוגרפיה המקראית המתארת את ציוני הדרך בהתפתחות האנושית ליושבי הקבע מול הנוודים והתפתחות תרבותית של יצירת מוזיקה, מופיעה גם ההתפתחות הטכנולוגית:  "וְצִלָּה גַם הִוא יָלְדָה אֶת תּוּבַל קַיִן לֹטֵשׁ כָּל חֹרֵשׁ נְחֹשֶׁת וּבַרְזֶל (בראשית ד, יז-כב). אכן, עדויות ארכיאולוגיות רבות מוכיחות את השימוש בנחושת בכל התרבויות הקדומות כבר לפני אלפי שנים.

הנחושת נזכרת במקרא כ-150 פעמים (כולל שמות, כמו: נחושה ונחושתיים)  ואף הממצא מארץ ישראל הוא עשיר ביותר.  דומה, שהמפורסם שבהם הוא מטמון של מאות כלי נחושת שנמצאו במערה בנחל משמר שבמדבר יהודה והמתוארים לשלהי התקופה הכלכוליתית. בדיקה של הכלים גילתה יסוד של ארסן, שמוצאו הוא כנראה מאזור הרי הקווקז ואנטוליה. התפתחות טכנולוגית אפשרה לקבל כלי נחושת בעלי חוזק וקושי באמצעות השימוש בסגסוגת הנחושת  בתוספת בדיל, במה שמכונה בימינו ארד או ברונזה, שעל שם תהליך זה  נקבע הכינוי "תקופת הברונזה". בלשון המקרא קיימת הבחנה בין ה"נחושת" ובין הברונזה הקשה הנקראת בשם "נחושה" (ויקרא כו יט; ישעיהו מח, ד). עדות לתעשייה שבה הותכה הברונזה ונוצקה מחדש נמצאה בתל בית שמש מתקופת הברזל הראשונה, הם כבשנים וגושי סגסוגת ברונזה.  לא ברור מה מקור הבדיל שהיה בשימוש בארץ, והנחה מקובלת שהוא כנראה יובא מאזור מערב אירופה באמצעות המסחר הפיניקי.

במהלך המאות 12 – 11 לפנה"ס החל להיות השימוש בברזל רווח בקרב האוכלוסייה, תהליך איטי וממושך, שהיה בתחילה תחת מונופול שלטוני, כפי שנרמז במקרא (ש"א יג, יט-כא). מסחר בינלאומי בברזל מאיכות משובחת, כנראה חזק,  נזכר במקרא (ירמיהו טו, יב; יחזקאל כז, יט). השאלה היא מה היו עיקר מקורות הברזל והנחושת לצרכים המקומיים בארץ ישראל. על רקע זה יש לבחון את הפסוק המזכיר את הברזל והנחושת בתיאור טבעה של ארץ-ישראל: "אֶרֶץ אֲשֶׁר אֲבָנֶיהָ בַרְזֶל וּמֵהֲרָרֶיהָ תַּחְצֹב נְחֹשֶׁת" (דברים ח, ט) – האמנם ?

לפי הידוע לנו ישנם בארץ ישראל שני אזורים שבהם ניתן למצוא עפרות ברזל בריכוז יחסית גבוה. הראשון הוא בצוק מנורה שבצפון הארץ  והשני הוא ברכס עשת דרומית למושב פארן. באמצע שנות החמישים של המאה העשרים היה ניסיון להפיק משני אתרים אלה ברזל, אך הסתבר שאין הדבר ריווחי מבחינה כלכלית. עפרות ברזל נמצאים גם בעבר הירדן, כמו באזור עג'לון. אפשר שזה אזור "הר הברזל" הנזכר במשנה (סוכה ג, א; יוסף בן מתתיהו, מלחמת ד, ח, ב). מכל מקום, נראה שרוב  הברזל כחומר גלם יובא לארץ ישראל וכאן עסקו בייצור כלים שונים. סדנת ברזל המתוארכת למאה התשיעית לפנה"ס נמצאה בבית שמש והיא כללה כורים, כלי עבודה ומאות פריטי ברזל שיוצרו במקום.

אשר לנחושת, מפורסם ביותר אתר כרית הנחושת בבקעת תמנע שפעל במשך אלפי שנים. הממצא הארכיאולוגי העיקרי בדמות פִרי חפירה ותנורי התכה יוחסו  לפעילות שתחת השליטה המצרית בתקופת הברונזה המאוחרת  וכיום נוטים לתארך את הממצאים לתקופת מלכי ישראל. אתר נוסף השייך למעשה לאותה שכבה גיאולוגית ופעל באותה תקופה הוא אזור פונון, בצפון מזרח הערבה, למרגלות הרי אדום. על סמך זה, יש שניסו לקשור את הממצאים הללו עם המעורבות של המלך שלמה בכרית הנחושת באזור עמק הירדן הצפוני לצורך ייצור כלי המקדש: "נְחֹשֶׁת מְמֹרָט – בְּכִכַּר הַיַּרְדֵּן יְצָקָם הַמֶּלֶךְ בְּמַעֲבֵה הָאֲדָמָה בֵּין סֻכּוֹת וּבֵין צָרְתָן" (מל"א ז, מה-מו).

יתכן שהשליטה של שלמה בכרית הנחושת הקנתה לו יתרון בסחר חליפין עם זהב שהובא מאופיר שבדרום ערב, שכן עוד במאה השניה לפנה"ס מציין אגאתרכידס שהברונזה והברזל הם נדירים שם וממירים אותם במחיר שווה לזהב (V 99) עיבוד הנחושת התקיים בפונון עוד בתקופה הביזנטית. כהערת אגב נעיר, שאין זה  מיקרי ש"נחש הנחושת" יוצר באזור "אובות" הסמוכה לפונון (במדבר כא, ט-י; לג מב-מג ותרגום יונתן, שם) וכדוגמתו נמצא בחפירות הארכיאולוגיות בתמנע. עם הקמת המדינה פעל מפעל כריית הנחושת בתמנע בכמויות מסחריות לסירוגין וכיום אינו פעיל.

אכן, במרחב ארץ ישראל היו מכרות נחושת וברזל. מטרת המקרא בתיאור טבעה של ארץ ישראל הוא לא בהכרח לציין שהיא מתאפיינת ועשירה בברזל, אלא רק לציין  את שבחה, שהיא בניגוד לארצות אחרות, היא מגוונת באוצרות טבע רבים, גם אם הם מועטים באופן יחסי. הכתוב מציין מגמה זו במפורש במילים המקדימות לאזכור הברזל והנחושת – "לֹא תֶחְסַר כֹּל בָּהּ".

השאר תגובה





%d בלוגרים אהבו את זה: