פרשת ואתחנן

וּבֹרֹת חֲצוּבִים אֲשֶׁר לֹא-חָצַבְתָּ כְּרָמִים וְזֵיתִים אֲשֶׁר לֹא-נָטָעְתָּ וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ(דברים ו, יא)

 הישראלים והכנענים כעובדי אדמה בראי חז"ל

כאשר  בני ישראל נכנסים לארץ ישראל לאחר ארבעים שנות נדודים חלה תפנית משמעותית ביותר באורח חייהם. לא עוד עמוד ענן ועמוד אש שמגונן עליהם ולא עוד ירידת מן – לחם מן השמים. מכאן ואילך יצטרכו בני ישראל להתמודד על קיומם בדרך הטבע. הפסוק מציין זאת במפורש עם הגיעם לארץ ישראל:

"וַיִּשְׁבֹּת הַמָּן מִמָּחֳרָת בְּאָכְלָם מֵעֲבוּר הָאָרֶץ וְלֹא-הָיָה עוֹד לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל מָן וַיֹּאכְלוּ מִתְּבוּאַת אֶרֶץ כְּנַעַן בַּשָּׁנָה הַהִיא" (יהושע ה, יב).

האתגר הגדול ביותר שעמד לפני הישראלים היה לערוך הסבה מקצועית מנוודות ולהתאים את עצמם לאופייה התיישבותי והכלכלי של הארץ, שמושתת בעיקרו על יישובי קבע חקלאיים. דבר זה חייב אותם הכשרה טכנולוגית ולא פחות מכך שינוי נפשי – תרבותי. על קשיים אלה אנו למדים מהדו שיח שניהלו בני יוסף עם יהושע לגבי הנחלה הקטנה שהם קיבלו ביחס למספרם הרב (יהושע פרק יז). תמונת המצב המדינית-התיישבותית היתה, ששטחי העמק הנוחים לחקלאות היו תפוסים בידי הכנענים שמצוידים ברכב ברזל. לכן יהושע לא הבטיח להם הבטחות שווא והציע להם  לעלות על הר אפרים  הדליל מישוב, לברא את היער ולהכשיר את הקרקע להתיישבות. בני יוסף חוזרים ודוחים את הצעתו בטענה ש"לֹא יִמָּצֵא לָנוּ הָהָר" (יז, טז), כלומר איננו מיומנים בתרבות חקלאות ההר. לאחר שיהושע חזר וטען שאין פתרון אחר הם יצאו למשימה התיישבותית, שארכה כמה מאות בשנים והביאה למהפכה במפה הישובית. מאנשים ש"לא ימצא להם ההר" הם הפכו לעם ה' המזוהה עם ההר, עד כי הארמיים אמרו עליהם:  "אלוהי הרים אלוהיהם" (מל"א כ, כג, השוו ישעיהו ב, ב). עצי הפרי ובורות המים ייצגו את התרבות החומרית הישראלית, כדברי רבשקה, שר אשור: "וְאִכְלוּ אִישׁ-גַּפְנוֹ וְאִישׁ תְּאֵנָתוֹ, וּשְׁתוּ אִישׁ מֵי-בֹרוֹ" (מל"ב  יח, לא; ישעיהו לו, טז).

עדות מוחשית לתמורה הישובית מוצאים בממצא הארכיאולוגי. בסקר הארכיאולוגי נערך באזור הר האפרים הסתבר שבתקופת הברונזה המאוחרת נמצאו עדויות ל-5 ישובים בעוד שבתקופת הברזל נמצאו 115 ישובים. תהליך זה התאפשר לאחר ששטחי חורש סבוכים של אלון מצוי, בעלי שורשים עמוקים נכרתו ונעקרו. לאחר מכן השטחים ההררים פולסו למדרגות (טרסות) והקרקע הטרשית סוקלה מהאבנים. המדרגות אפשרו גם את אגירת מי הנגר ומנעו סחף. אחת מבעיות הקיום העיקריות היו מקורות המים. בתחילה הישובים היו צמודים למעיינות  כ- 80%,  גורם שהגביל את תפרוסת הישוב במרחב, אולם בתקופת ברזל השימוש  בבורות המים המטויחים החל להתפשט ואפשר את ההתפשטות של הישובים, כך שרק כ-  20% מהישובים היו סמוכים למקורות מים נובעים.

מנין למדו בני ישראל את מלאכת חקלאות ההר ? המחקרים הארכאולוגים מראים שתחילתם של  מדרגות ההר בארץ ישראל והשימוש בחציבת בורות מטויחים  הם קדומים, כבר מתקופות הברונזה. בני ישראל  למדו זאת מעמי כנען שהייתה להם מסורת עתיקת יומין, ויישמו אותה באופן נרחב וחסר תקדים. בשטחי קרקע מיוערים וסלעיים, שלא עובדו מעולם נטעו עצי זית ועצי פרי מתוקים:  "וַיֵּנִקֵהוּ דְבַשׁ מִסֶּלַע  וְשֶׁמֶן מֵחַלְמִישׁ צוּר" (דברים לב, יג).

התורה מציינת במפורש שבני ישראל ימצאו בארץ ישראל תרבות חקלאית עשירה:  "וּבֹרֹת חֲצוּבִים אֲשֶׁר לֹא-חָצַבְתָּ כְּרָמִים וְזֵיתִים אֲשֶׁר לֹא-נָטָעְתָּ (דברים ו, יא). חז"ל  אף הציעו שהכנענים ששמעו על מפלת מצרים, חששו מפני בני ישראל וביקשו להותיר להם אדמה חרוכה:

"כי אמר אלהים פן ינחם העם (שמות יג, יז)… ד"א כיון ששמעו כנעניים שישראל נכנסין לארץ עמדו ושרפו את הזרעים וקיצצו את הנטיעות וסתרו הבניינות וסיתמו המעיינות. אמר הקב"ה אני הבטחתים לאבותיכם שאני מכניסן לארץ חריבה, אלא כך הן מובטחין: ובתים מלאים כל טוב אשר לא מלאת (דברים ו יא), הריני מעכבם במדבר עד שיעמדו כנעניים ויתקנו מה שיקלקלו. (תנחומא בשלח; מדרש הגדול, בשלח יג יז)

חז"ל שבחו את המיומנות הגבוהה של עמי כנען בעבודת האדמה; הם ידעו להתאים את סוג הקרקע והפרופיל שלה לכל גידול והכירו את תורת הארץ באופן מוחשי ביותר:

אלו בני שעיר החורי יושבי הארץ (בראשית לו כא ) אטו כולי עלמא יושבי רקיע נינהו ? אלא שהיו בקיאין בישובה של הארץ, שהיו אומרים מלא קנה זה לזית, מלא קנה זה לגפנים, מלא קנה זה לתאנים, וחורי – שמריחים את הארץ, וחוי – אמר רב פפא: שהיו טועמין את הארץ כחויא  (בבלי, שבת פה ע"א).

התורה תובעת מישראל לא להיות פסיבים ולהסתפק במפעל החקלאי של עמי כנען, אלא להמשיך בפיתוח שבה החלו  קודמיהם, כפי שפירשו חז"ל:

"וְכִי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ וּנְטַעְתֶּם כָּל עֵץ מַאֲכָל… (ויקרא יט, כג). אמר הקב"ה לישראל, אע"פ שתמצאו אותה מלאה כל טוב, לא תאמרו נשב ולא נטע, אלא הוו זהירין בנטיעות, שנאמר ונטעתם כל עץ מאכל. כשם שנכנסתם ומצאתם נטיעות שנטעו אחרים, אף אתם היו נוטעים לבניכם (תנחומא, קדושים ח).

בפעולת הנטיעה ישנה אמירה כלכלית וערכית – השתקעות שורשית ורבת שנים בארץ. פעולת הנטיעה היא רק שלב אחד בסדרת פעולות חקלאיות שנילוות לה: חרישה, השקיה, זיבול, גיזום –  תהליך ממושך עד שניתן יהיה ליהנות מהפירות. הנוטע, בניגוד לנווד ולרוכל,  מכריז על בעלות וקביעות והיאחזות בארץ ודאגה לעתיד, לפרות ולצאצאים.

להרחבה: מ' ברושי, "האש, העפר והמים – על יישובו של חבל ההר בראשית תקופת הברזל", ארץ ישראל, כה (תשנ"ו), עמ' 94 – 98.

השאר תגובה





%d בלוגרים אהבו את זה: