פרשת אחרי מות

"אֲשֶׁר יָצוּד צֵיד חַיָּה אוֹ עוֹף " (ויקרא יז, יג).

ציידים יהודים

התדמית של הציד כמקצוע  סובל מדימוי נמוך בתרבות היהודית. דמויות שני הציידים הנזכרים בתורה: נמרוד ועשו (בראשית י ט; כה כז) מתוארות באופן שלילי. אכן, האופי היהודי לדורותיו נתפס יותר כדמות "צמחונית" ופעילות ציד אכזרית לצורך ספורט ושעשוע כחלק מתרבות הפנאי היא אסורה ואינה מוסרית. בכתבה זו ברצוני לאזן מעט את התמונה. ציד לצורך תועלתי, בעיקר כמקור מזון ולשימושים אחרים כמו ביגוד או לצורך מיגור יצורים מזיקים ומסוכנים –  הוא מותר לכתחילה.

בעבר סל המזונות של אבותינו כלל לא רק בעלי חיים מבויתים, אלא גם חיות בר טהורות ושמות של שבעה מהן נמנו בתורה: "אַיָּל וּצְבִי וְיַחְמוּר וְאַקּוֹ וְדִישֹׁן וּתְאוֹ וָזָמֶר" (דברים יד, ה). יתירה מזאת, כמעט כל העופות שבעולם, ברובם המוחלט עופות בר, שמונים עשרת אלפים מינים, חוץ מכעשרים טמאים שמנתה התורה הם מותרים. אחת ההוכחות החשובות להשגת בשר ציד כשר  הן מפרשתנו שבה התורה עוסקת בדיני כיסוי הדם ומביאה דוגמה מבעלי חיים; חיה ועוף שניצודו: "וְאִישׁ אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּמִן הַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכָם אֲשֶׁר יָצוּד צֵיד חַיָּה אוֹ עוֹף אֲשֶׁר יֵאָכֵל וְשָׁפַךְ אֶת דָּמוֹ וְכִסָּהוּ בֶּעָפָר" (ויקרא יז, יג).

בספרות חז"ל מובאות דוגמאות רבות, מהן ניתן ללמוד על מלאכה זו בקרב יהודים. כך למשל נזכר בין אבות מלאכה שנאסרו בשבת: "הצד צבי" (משנה שבת ז, ב). ציידי עכו היהודים נהגו להחמיר שלא לצוד בחול המועד (מועד קטן יג ע"ב). דוגמה מעניינת היא אופן השגת התור, יונת בר, למאכל וכקרבן העוף למקדש. המדרש מספר על עני שביקש להקריב שני תורים ואמר לכהן הגדול: "ארבעה אני צד בכל יום ואני מקריב שנים ומתפרנס משנים" (ויקרא רבה ג, ה).

הציידים היהודים היו בקיאים במיני העופות המותרים לאכילה על פי מסורת מהימנה: "נאמן צייד לומר עוף זה טהור מסר לי רבי" (בבלי, חולין ס"ג, ע"ב).  כמו כן, נאמר  ש"ציידי חיה ועופות ודגים, שנזדמנו להם מינין טמאין – מותרין למוכרן לנכרים", אבל לא לכתחילה (פסחים כג ע"א). בתלמוד בבלי נזכרו כמה מחכמי ישראל שהתפרנסו מציד עופות ברשתות, כמו טבות רישבא ויוסף רישבא (שבת יז ע"ב; קל ע"א). ר' חייא העיד על עצמו שהיה צד צבאים באמצעות רשתות מסיבי פשתן ומאכיל את בשרם ליתומים, ומעורם היה מכין מגילות (כתובות קג ע"ב; בבא מציעא פה ע"ב). בשיטת ציד זו נמנעה האפשרות לטריפה. בשל חשש זה נחלקו האמוראים להיתר לצוד ציפורים באמצעות מקלות דבק (חולין נב ע"א).  תופעת הבזיארות בימי הביניים היה קיימת גם קרב היהודים, ששמרו כמובן על הסייגים ההלכתיים, כמו מסכנת דריסה. הרא"ש  בתוספותיו מביא, "ששמע כי ר"ת היה עושה לנץ שלו, כשהיה רוצה לאכול מצידתו צפרנים מכסף כמו מנעלים", בכדי כדי למנוע מהעוף הדורס להטיל "ארס" מטפריו.

עד לעת החדשה היו נוהגים יהודים לצרוך בשר ציד בקהילות שונות. אחת הדוגמאות המובהקות לכך היו היהודים ההרריים בקווקז ובכורדיסתאן וכן אצל יהודי איטליה, שבקרבם נשמרו מסורת אכילה של כשלושים מיני עופות בר, כפי שמופיע בספרו של ר' יצחק כהן השוחט מליוורנו בעל החיבור "זבחי כהן".  בראשית המאה העשרים עדיין היה בקהילה זו מקצוע של צייד יהודי שנהג לצוד בהתאם למגבלות ההלכה.  לפי עדות אישית שקיבלתי, נהג  הציד להביא לרב אלפרדו שבתי טואף רבה של ליוורנו עפרונים שאותם צד.  תופעה של בשר ציד כשר נעלם בימינו כמעט לחלוטין בשל איבוד של מסורות אכילה של חיות בר ובשל החוק להגנת הטבע בכל רחבי העולם.  כיום אף נאסר לייבא לישראל פרוות של בעלי חיים, אך הוחרגו מהחוק פרוות המיועדות לייצור שטריימלים, שנעשים מבעלי חיים שונים שניצודים לשם כך עד היום בכמה מדינות במזרח אירופה.

מצבה של צייד יהודי, קיבוץ גונן

מצבה של צייד יהודי, קיבוץ גונן

השאר תגובה





%d בלוגרים אהבו את זה: