כשרות הג'אמוס בקהילות ישראל

כשרותו של הג'אמוס

הג'אמוס  (Bubalus bubalis) הוא מין בקר מבויית  או מבויית למחצה, שמוצאו מדרום מזרח אסיה ומשם הועבר לפני מאות שנים למזרח התיכון ומשם לכמה מארצות אירופה. השם "'גאמוס" הוא מן השפה הערבית  ובשפות אירופיות רבות מכונה בשם  "בופאלו".  יש שסברו שהוא ה"תאו" או ה"מריא" שנזכרים במקרא ויש הסבורים שהוא "שור הבר".

הג'אמוס הוא שוכן ביצות וניזון מצמחייתם.  חשיבות הג'אמוס בעבר הייתה גדולה והוא שימש כבהמת עבודה (למשא, חריש וכד'), למאכל בשר וחלב וכן  כמקור לשלחים בתעשיית העורות.

הראיות לגבי גידול הג'אמוסים הן רבות מתקופת ימי הביניים ואילך והם היו חלק בלתי נפרד מנוף הביצות של ארץ-ישראל. כך ניתן היה למוצאם עד לראשית ימי ההתיישבות הציונית בכל רחבי ארץ-ישראל: בעמק יזרעאל, בביצות הקישון, חדרה, כברה והירקון. למשל, הכפר ג'אמוסין (בסמוך לצומת הנהרות הירקון ואיילון, כיום בתחום תל-אביב) נקרא על שם מלאכת תושביו – מגדלי ג'אמוסים.  עם יבוש הבצות וניקוזן נעלמו הג'אמוסים מאזור החוף. לפי הנתונים שבידינו מנתה אוכלוסית הג'אמוסים בארץ-ישראל עד לקום המדינה כחמשת אלפים פרטים.  לאחר מלחמת ששת הימים נמצא בבקעת הבטיחה עדר של ג'אמוסים. העדר הועבר לשמורת החולה וכיום הוא מונה כמאתיים פרטים.

מדובר בבעל חיים שיש לו את כל סימני הטהרה; מפריס פרסה ושוסע שסע, מעלה גרה מובהק ובעל קרניים. אמנם כבר בקרב הגאונים והאחרונים נחלקו האם הוא מוגדר כבהמה ולכן הוא כשר לקרבן וחלבו אסור  (רס"ג ובעל השו"ע) או כחיה (רב האיי גאון והרמ"א) או שמא הוא "כוי" (הגר"א), היינו ספק חיה ובהמה, שלעניין חלבו יש להחמיר כבהמה ואין לאוכלו ואילו דמו טעון כיסוי הדם כחיה.

הסיפור המחקרי

       בחודש אייר תשע"ד התקשר  אלי מר שמוליק פרידמן שכיהן כמנהל תחום שטחים פתוחים במשרד החקלאות, על מנת לברר כיצד ניתן לסייע למגדלים של  אייל אדום שנתקלו בבעיה של כשרותם (ראו בסיפור על מחקר גיבון חלב בע"ח) תוך כדי השיחה הוא סיפר שבתחום אחריותו גם עדר הג'אמוסים שנמצא בשמורת החולה. הוא קיבל פניה מכמה מגדלים לברר האם ניתן לגדל אותם לצורך בשרם וכיצד לדעתי ניתן לקדם את העניין. עניתי לשמוליק שאמנם יש בידי ראיות רבות לכשרות הג'אמוס, אבל איני בעל סמכות שיכול להחליט דבר בעניין זה. הצעתי להפיק לקחים מסיפור של האיל האדום ולפנות באופן רשמי לרבנות הראשית לקבל בתחילה אישור כשרות. הוא פנה בעניין זה לראשון לציון שהיה באותה העת הרב שלמה עמאר אולם הרב השיב שאינו יכול לחוות דעת הלכתית משום שאינו מכיר את הג'אמוס. גורמי משרד החקלאות הפנו את הראשל"צ לכותב שורות אלה שהזמין אותי ללשכתו. הגעתי לפגישה ביחד עם שותפי למחקר המסורות הרב פרופ' ארי זיבוטפסקי ושם סוכם שנכין חוות דעת עם ראיות ועדויות, שהוגשה לאחר כמה חודשים לראשל"צ. למרות שלפי רוב הדיעות ניתן להתיר בהמה וחיה על פי סימני טהרה, הוא ביקש לצאת גם ידי המחמירים מחוג חזון איש שדורשים מסורת.

חוות הדעת כללה עדויות מקהילות שונות בישראל שנהגו לשחוט ולאכול את הג'אמוסים: בארץ ישראל, במצרים, תורכיה, יוון (שאלוניקי), רומניה ועוד (סיכום רוב העדויות הופיע במאמר ב'תחומין', כז, תשס"ז, עמ' 379 – 387). למשל, באיטליה עד היום גבינת מוצרלה כשרה היא עשויה מחלב הג'אמוסים. בשיחת טלפון  שניהלתי עם פרופ' אריאל טואף בעניין אכילת פסיונים וטווסים, שפרסם בספר בנושא התזונה היהודית האיטלקית בשנת 2000 הוא סיפר לי שברשותו מידע מעניין על כשרות הג'אמוס.  לאחר זמן נפגשנו במשרדו והוא הביא לי לעיון את מחזור התפילה של החזן הראשי שבבית הכנסת ברומא שקיבלתי מאביו ר' אליהו טואף ז"ל. באחד העמודים מופיעה  תפילה לשלום הבופאלו מפני המגיפות, שנרשמה בכתב  יד בשנת 1903.

    רבות העדויות הן מארץ ישראל. למשל,  ר' יהוסף שווארץ, כתב בספרו 'תבואות הארץ' שפורסם בשנת 1845: "תאו – בל"ע אלג'אמוס נמצאים הרבה במחוז ים סמכי (החולה) ובמחוז עכו וחיפה. וגדלו כשור והוא עב ושמן הרבה ובשרו נאכל גם מבני עמנו". העדויות החשובות בימינו הן ראיונות של אנשים קשישים שבצעירותם היו עדים לשחיטת ג'אמוסים ולאכילתם בידי יהודים בארץ ישראל. נכדו של ר' אליהו כהן – פרחיה, שעלה לארץ ישראל בשנת 1910 מתורכיה מספר שהוא הקים מחלבה (ה'אחים כהן') בתל אביב. הם ייצרו גבינה מחלב ג'אמוסים שנרכש מערביי ואדי חווארת, כיום עמק חפר והיא הועברה למכירה באמצעות גמלים לתל אביב. הרב אברהם דב אוירבעך מטבריה (יליד 1935) מסר שבשנות ילדותו בירושלים הג'אמוס היה ידוע כבהמה כשרה, נשחט דרך קבע וניתן היה לרוכשו בכל מקום.   ר' יצחק גבירץ (יליד 1928), סיפר לנו  ששחט מאות ג'אמוסים בירושלים בשלהי שנות ארבעים של המאה העשרים. ג'אמוסים נשחטו ונאכלו כבקר כשר למהדרין לכתחילה גם בבית המטבחיים שבגבול בני-ברק רמת-גן בתקופתו של החזון איש. באחת העדויות (המובאות בשו"ת אבני חן, ב, סימן צה) נאמר: "והיה בשרן נמכר ליראים אשר מעדת האשכנזים, גם מאלו אשר מתושבי בני ברק, וכל השנים היו היראים אוכלים את בשרם מבלי חשש או פקפוק כל שהוא למהדרין מן המהדרין". בשיעור לנשים  שהעברתי על כשרות הג'אמוס אמרה לי גבי נורית אמיתון שאביה היה מנקר בשר ג'אמוסים בצעירותו. אכן כאשר פנינו לדוד שפיצר הוא אישר את הדברים ומסר לנו עדות בכתב יד, שניקר ג'אמוסים בשנים תש"ו- תש"ח, בפיקוח ובהשגחת הרבנות בפתח-תקוה, על פי מנהג ירושלים. לימים (י' בתמוז תשס"ו), הגיע הראשל"צ לביתו של דוד שפיצר על מנת לשמוע ממנו באופן ישיר על עדות זו.

לאחר שהגשנו את חוות הדעת נפגשנו שנית בלשכתו של הראשל"צ ואז הוא ביקש לראות מקרוב  את הג'אמוס ולבדוק באופן באופן אישי, שאין לו שיניים בקדמת הלסת העליונה כשאר בעלי החיים הטהורים. תיאמנו פגישה בשמורת החולה, תיאום שארך כמעט חצי שנה עד שנמצא יום מתאים שבו כבר תואם לראשל"צ ביקור בקרית שמונה. בערב שלפני הפגישה הודיע לנו עוזר הרב שהוא יאלץ לבטל את הפגישה, כי הוא חושש שתוכנית הפגישות של הרב היא עמוסה מדי.  מיד פנינו למשרד החקלאות ובהתערבות הגורמים המעורבים בדבר נמצא לבסוף שעה  מתאימה. למחרת התייצבנו בשמורת החולה ובסופו של דבר הראשל"צ הגיע עם פמלייתו. הוא יצא ממכוניתו לבוש בגלימתו מוכן ומזומן לחזות בג'אמוס מקרוב. אולם אז הסתבר שאחד העובדים שכח להביא את הרובה עם כדורי ההרדמה, כך שהרב נאלץ לצפות בעדר הג'אמוסים מרחוק.

על מנת לחזות במבנה השיניים של הג'אמוס הובלנו את הרב לשולי הביצה, כשהוא מבוסס בבוץ ושם שלינו גולגולת ג'אמוס מהמים והוא בחן אותה. אולם בסופו של דבר הרב ביקש לראות ולבדוק  ג'אמוס חי מקרוב. לאחר תיאומים רבים נוספים, נקבעה פגישה נוספת בתאריך ט' אייר תשס"ו בחוות הבופאלו שבמושב ביצרון שליד אשדוד. בחוות גידלו כמה מאות בופאלו שיובאו מאיטליה המשמשים לחליבת חלב לצורך ייצור מעדני חלב יוקרתיים.

בעל החווה, מר חגי טריסטר אירח אותנו בלבביות. לאחר שצפינו בג'אמוסים שברפת הובא לפנינו עגל צעיר וארבעה מאנשי צוות המשק אחזו בו ופתחו את פיו על מנת שהרב יוכל להתבונן בשיניו. אולם העגל הצעיר השתולל בכוח אדיר והצליח לבעוט בבעל החווה ולהשתחרר, כך שלא התאפשר לרב לבדוק היטב את הג'אמוס. עשינו אתנחתא על מנת לטקס עצה ואז בעל החווה הגיע לראשל"צ והציע לו לטעום ממוצרי המשק. הראשל"צ שאל אותו באיזה הכשר המוצרים ואז התברר שהם נמכרים בהשגחה, אך ללא אישור כשרות רשמי מטעם הרבנות. הראשל"צ הגיב בחומרה; כיצד יתכן הדבר ? והתרה במנהל המשק שהוא יודיע ברבים שלא ניתן לאכול מהמוצרים עד שהוא לא יקבל הכשר מהרבנות. כאשר הרב ראה שהתכרכמו פני מנהל המשק שהיה חרד לפרנסתו הוא ניסה לפייסו ואמר שהוא מוכן לפנות את מזמנו ולנסות לפתור את הבעיה, בתנאי שמחר יגיעו למשרדו שלושה ראשי ג'אמוסים שנשחטו על מנת שיוכל לבדוק את מבנה השיניים. מדובר בפרוצדורה מסובכת ומאוד יקרה. שאלתי את הרב, אולי נסתפק רק בג'אמוס אחד, אבל הרב הסביר לי שהוא רוצה "חזקה בשלושה", על מנת שלא יהיה ערעור על מסקנות הבדיקה. אכן לפנות בוקר נשחטו שלושה ג'אמוסים בוגרים, הוטרינר בדק אותם והוסיף תזכיר שלפי מבנה הקיבה מדובר בבהמה מעלת גרה מובהקת. בשעה תשע בבוקר התייצבנו בירושלים לשכת הרב שאליה הוכנסו שלושה ראשי ג'אמוס פעורי פה. לא אשכח כיצד נכנסה עובדת הניקיון לחדר ונדהמה לראות את המחזה הסוריאליסטי. הרב ישב מול כל אחד מהראשים, בדק את מבנה השיניים וצילמם באופן אישי.

לאחר מכן הודיע חגיגית שהג'אמוסים הם כשרים ולאחר חודשים אחדים בר"ח חודש אלול תשס"ו ניתנה אשרה רשמית מהרבנות ובפסק הלכה ארוך ומנומק סיכם: "נראה לענ"ד, דבשר הג'אמוסים מותר גמור לכל הדעות בלא פקפוק וחשש כלל וכלל, וגם החלב והגבינות שלהם מותרים".

 מעבר לשימור מסורת הג'אמוסים נרשמו במהלך פרויקט מחקר זה שארך למעלה משנתיים כמה הצלחות; יצירת מודל אידיאלי כיצד יש לשמר את המסורת, שכלל כמה שלבים: מחקר היסטורי, גביית עדויות קבילות מבחינה הילכתית, שיתוף פעולה עם הגורם החקלאי והממשלתי ועם גוף כשרות מוסמך, במקרה דנן הרבנות הראשית, בחינת הסוגיה ופסיקה בידי פוסק הלכה בעל שיעור קומה כמו הראשון לציון הרב שלמה עמר שליט"א, בחינת בעלי החיים מקרוב ובבית גידולו, כולל שחיטה ובדיקה אנטומית על פי הקריטריונים ההלכתיים. זו דוגמה שתחום מדעי יהדות עשוי להיות מחקר יישומי שתורם לכלכלת הארץ.

מקורות

ז' עמר וי' סרי, "מתי הגיעו הג'אמוסים לנופי המים של ארץ-ישראל וסביבתה",  קתדרה, 117 (תשס"ו),  עמ' 63 – 70.

  ז' עמר  ו א' זיבוטפסקי, "כשרות הג'אמוס", תחומין, כז (תשס"ז), עמ' 379 – 387.

ז' עמר וא' זיבוטפסקי, "פרויקט שימור מסורת בעלי החיים הטהורים", המעין, מג/ב (תשס"ג), עמ' 36 – 40;

 

השאר תגובה





%d בלוגרים אהבו את זה: