האם החסידה כשרה ?

האם החסידה כשרה ?

לכאורה השאלה המובאת בכותרת היא מוזרה; החסידה הרי נזכרת במפורש בתורה ברשימת  העופות הטמאים (ויקרא יא יט; דברים יד יח). אולם מסתבר שבימי הביניים התגלע פולמוס הלכתי לגבי כשרותה.  לכן צריך לשאול לאיזה חסידה מתכוונים ולמעשה, מהו זיהוי החסידה המקראית.

החסידה נזכרה שש פעמים במקרא. היא מתוארת כסמל לתעופה וניכרה באברותיה: "אם אברה חסידה ונצה" (איוב לט יג). העוף מתואר כבעל מוטת כנפים מרשימה שבעזרתה הוא מסוגל לדאות בעזרת זרמי האויר: "ואשא עיני וארא והנה שתים נשים יוצאות ורוח בכנפיהם, ולהנה כנפים ככנפי החסידה" (זכריה ה ט). צבע נוצותיה כדמות נוצות זכר היען בצבע הלבן ושחור (איוב לט יג).  מדובר בעוף נודד החולף מעל ארץ-ישראל במועדים קבועים, בסתו – לאפריקה ובאביב – בחזרה לאירופה: "גם חסידה בשמים ידעה מועדיה" (ירמיהו ח ז).  עוף זה מקנן לעיתים על עצי ברוש (תהילים קד יז).

מסתבר שכבר בתרגומים הקדומים לא הייתה  תמימות דעים לגבי זיהוי החסידה ולעיתים קיים חוסר עקיבות פרשנית אף באותו מקור. למשל, תרגום השבעים תרגם בארבעה אופנים שונים את ה'חסידה' שבמקרא עם העופות, כפי שהם מוכרים בשמם המודרני: אנפה, שקנאי, דוכיפת וחסידה. בדומה לכך בתרגום הוולגאטה. לעומת זאת בתרגומים הארמיים מסורת הזיהוי עקבית: "חוריתא" או "דייתא חוורתא" (דיה לבנה). מסורת זו מצאה את ביטויה גם בתלמוד: "אמר רב יהודה: החסידה זו דיה לבנה. למה נקרא שמה חסידה ? שעושה חסידות עם חברותיה" (חולין סג ע"א). לסיכום עד כאן, מניתוח פסוקי המקרא עולה שה'חסידה' היא עוף טמא, ידוע בנדידתו, מצטיין במעופו המרשים ולעיתים הוא נוהג לקנן על עצים. ממקורות חז"ל ניתן ללמוד שמדובר בעוף בעל נוצות לבנות.

בימי הביניים רווחו בקרב היהודים שתי פרשנויות עיקריות. הראשונה רווחה בספרות התרגום והפרשנות שהיתה בארצות האסלאם והיא מיוצגת על ידי רב סעדיה גאון  (942-882). רס"ג זיהה את החסידה עם ה"צקר", כינוי לעופות דורסים, אשר שימשו בימי קדם בספורט הבזיארות.  עיקר ממשפחת הבזיים; כיום נתייחד השם רק למין מסוים – בז הציידים

 (Falco cherrug) פירוש זה מתאים עשוי להתאים לפסוקי המקרא, המתארים עופות דורסים נודדים המצטיינים בדאייתם. הפרשנות השנייה מאפיינת את הפרשנות באשכנז ופרובנס והיא מיוצגת על ידי רש"י לויקרא: "חסידה – זו דיה לבנה – ציגוניה" (Ciconia), כלומר הוא מתכוון לעוף המכונה בימינו חסידה. זיהוי זה אמצו רוב החוקרים בעת החדשה ובעקבותם מחדשי הלשון העברית.

הפולמוס על כשרות החסידה

בנוסף לרש"י המקור הבא אשר מתאר את החסידה הוא רבינו טוביה בר' אליעזר (בעל מדרש לקח טוב), בסוף המאה האחת-עשרה:

ואת החסידה" – הוא העוף הלבן הבא קרוב לחג המצות וכה"א 'גם חסידה בשמים ידעה מועדיה'…ואע"פ שיש לה סימני טהרה שקרקבנה נקלף לפיכך נזכרו אלו העופות. מלמד שיש מהם שיש להן סימני טהרה והן אסורין, כגון הגמל והשפן והארנבת והחזיר. ועוף טהור נאכל במסורת דור אחר דור, כגון האווז ואווז בר ותרנגולת.16

מקור זה אינו מציין את שמה הלועזי של החסידה, אך ניכר בעליל שהוא מתכוון ל- Ciconia החוזרת לקנן באביב בארצות אירופה. מקור זה היה מודע שיש לחסידה סימני טהרה, אלא שזו נאסרה לאכילה במקומו בשל העדר מסורת רציפה. מדברים אלה וכן העובדה שמקרב כל העופות הטמאים הוא בחר להרחיב את הדיבור על החסידה, משתמע שכבר בימיו היה דבר כשרותה של ה'חסידה' נתון במחלוקת. אולם מחלוקת זו הובאה במפורש רק במקורות מאוחרים יותר. הפולמוס בסוגיית כשרות החסידה צץ במלוא חריפותו בתשובה של רבנו אשר בן יחיאל (הרא"ש 1320-1250 לערך) לבנו:

   ששאלתה על החסידה…דע כי בארצנו ובספרד אין אוכלין עוף המקנן על הבתים ואומרים שהוא מעש(ר ל)אפרוחים ומאכלו צפרדעים ולועזין קורין אותו סיגוניא ואנו קורין לו חסידה. כך אנו מקובלין בארצנו ומה נעשה למקומות שאוכלין אותו, הם יאמרו לך עוף טהור נאכל במסורת ואנו מקובלין שהוא טהור. אבל טוב לחקור אחר קבלתם שמא אדם אחד סמך על חכמתו ובדק בסימניו והכשירו ואין לסמוך על זה כי שמא דורס הוא…  ודע כי אני לא הייתי אוכל על פי המסורת שלהם, כי אני מחזיק את המסורת שלנו וקבלת אבותינו ז"ל חכמי אשכנז, שהיתה התורה ירושה להם מאבותיהם מימות החרבן, וכן קבלת אבותינו רבותינו בצרפת, יותר מקבלת בני הארץ הזאת (שו"ת הרא"ש, כלל כ', סימן כ').

מדברי הרא"ש ניתן ללמוד שהוא הוא פקפק בדבר אמינותה של המסורת המתירה את אכילת הCiconia-. לעומתו, רבנו ירוחם צידד באנשי המקום שהתירו את החסידה על פי סימנים וסבר שאין לסמוך על זיהוי השם חסידה המקראית עם הציגוניה. רבינו ירוחם היה יליד פרובאנס והגיע לאחר נדודים רבים לטולידו בשנת 1306; ושם שמע תורה מפי הרא"ש. אפשר שבטולידו התוודע רבינו ירוחם למסורת, שכן זו ממוקמת במרכז ספרד והיוותה צומת שבו נפגשו מסורות בני ספרד ואשכנז. וכך כתב רבינו ירוחם:

ולפי זה הסיגוניא המקננת בבתים הגבוהים היא טהורה, שיש לה כל סימני טהרה כמו אווז ממש וגם כף רגלה רחב כמו אווז וידוע שאינה דורסת. וקבלתי שהוא עוף טהור וראיתי כמה מקומות שנוהגים בו היתר ויש מקומות שנוהגים בה איסור שסוברים שהיא חסידה הכתובה בתורה. ואין זה טעם כי גם העורב שלנו שאנו קורין אותו עורב אין בו סימנים, שאמרו חז"ל בעורב הכתוב בתורה שנראה מן ההלכה שאין לו זפק וזה שלנו יש לו זפק…ועל כן אין לנו לסמוך על השמות שאין אנו בקיאין בשם העופות (רבינו ירוחם ב"ר משולם, ספר תולדות אדם וחוה, נתיב טו, ח"ה).

העובדה שמדובר באישיות חשובה כל כך כמו רבינו ירוחם, המצדדת בכשרותה של החסידה, אף שהיו ידועים לו היטב דברי רבו הרא"ש (אותו הוא מזכיר בתשובתו), מחייבת לברר מה הביאו לכך . נראה שלפנינו מחלוקת הלכתית ששורשיה נעוצים בפרשנות המקרא לעוף 'חסידה'. לא מן הנמנע שדעתם של המתירים (כנראה בני ספרד האנדלוסית)  את אכילת הCiconia- (שרבינו ירוחם נציגם המובהק), משקפת את המצדדים בזיהוי החסידה עם ה'צקר' (כשיטת רס"ג ובעקבותיו ר' יונה אבן ג'נאח הספרדי)  או עוף אחר. מכל מקום הללו לא זיהו את הCiconia- עם ה'חסידה'.

הסיפור המחקרי

אם אכן הייתה בידי המתירים מסורת וקבלה שמותר לאכול את הCiconia-,  לכאורה לא היתה צריכה להיות שום מניעה לאכלה. זאת כמובן בהנחה שיש לה סימני טהרה. לצורך כך החלטתי לערוך בדיקה אנטומית לחסידה ולבדוק אם יש לה זפק וקורקבן נקלף. הקושי הראשון היה להשיג חסידה, עוף מוגן שמזדמן לארץ בזמן הנדידה. התקשרתי לגורמים שונים וכאשר הגעתי לידידי משה לוי (מויש), מטפל שעבד בגן הזואולוגי באבו כביר בתל אביב, הוא הודיע לי שבמקרר נמצאת חסידה שנמצאה מתה. ביקשתי שישמור אותה עבורי והתחלתי להתארגן לניתוח. בקשתי מד"ר יוסף רויטמן, לשעבר מנהל המעבדה לביולוגיה באוניברסיטת בר אילן לנהל את הבדיקה, שכן הוא מיומן בניתוח אנטומי של בעלי חיים וגם שומר מצוות שבקיא היטב בהלכות העופות הטהורים. בתחילה הוא סירב בטענה שהבדיקה מיותרת, שהרי ברור שהחסידה – ציגוניה היא טמאה ובוודאי אין לה סימני טהרה. לאחר הפצרות רבות הוא הסכים לבסוף לערוך את הבדיקה

הניתוח נערך במסגרת סמנריון שערכתי בתאריך ח' טבת תשס"ב ( 23.12.01 ) בנוכחות תלמידי וחוקרים נוספים שהוזמנו למעמד. הבדיקה החיצונית מראה שלציגוניה אצבע יתירה ושרידי קרום שחיה, אם כי לא נמצא זפק מובהק כדין ברווזים ואווזים. הגיעה העת לבדוק את הקורקבן. ד"ר רויטמן  החל לפתוח אותו ומלמל, "בדיקה מיותרת, בדיקה מיותרת." אז להפתעתו הוא גילה שהקורקבן נקלף ביד כמו אצל עוף טהור כתרנגול, כמו שכבר ציין בעל מדרש לקח טוב, שצוטט לעיל.

הבדיקה הוכיחה שהיה בסיס למתירים לאכול את הציגוניה על סימני טהרה; זה יכול להצטרף לשיטת בני ספרד הקדומה (הרמב"ם ור' משה ב"ר יוסף), שבניגוד לבני אשכנז, ניתן לסמוך עליהם מבלי להזדקק למסורת. יתירה מזאת, הרמב"ם במשנה תורה הביא בשם הגאונים שאמנם די בסימן אחד  בכדי להכשיר את החסידה, אך בתנאי שסימן זה  יהיה קורקבן נקלף ביד (הלכות מאכלות אסורות א, טז-יט). לכך יש לצרף את ההנחה שלפי שיטת הזיהוי של המתירים הציגוניה  היא אינה החסידה המקראית. מכל מקום, במבחן הזמן דעתם של המתירים ובראשם רבינו ירוחם לא התקבלה, ואף הרבנים הספרדים המאוחרים קבעו שהציגוניה טמאה.  הדבר נבע הן משום שהיה פקפוק האם מדובר במסורת כשרות אותנטית עתיקה וכן בשל השפעת הספיקה האשכנזית המחמירה. כך למשל, ר' חזקיה די-סילוה (תט"ז-תנ"ו; 1696-1656 לערך), איטלקי בן למשפחת אנוסים מפורטוגל, כתב: ואין הלכה כתלמיד (=רבנו ירוחם) במקום הרב (=הרא"ש), וכבר כתבתי בס"ק ח' דתרתי סימנים בעינן, וזו החסידה אע"פ שכף רגלו רחבה, מ"מ אין חרטומו רחב, אלא חד וארוך ולפיכך אין לסמוך עליו להתיר. וכן כל מה שהביא רי"ו סיוע לסברתו אינו כלום… 

בנוסף לצדדי האיסור שנזכרו, ניתן להוסיף את התנהגותה ומזונה של החסידה כשל "דורס" שהוא סימן טומאה מובהק. מכל מקום, לא שמענו על מי שאכל Ciconia במהלך שבע-מאות השנים האחרונות – מאז ימי רבינו ירוחם ועד ימינו.

לא באנו להכריע כאן בין הדעות החלוקות, אלא לנסות לברר את שורשי המחלוקת באופן מציאותי. הבדיקה האנטומית מוכיחה עד כמה חשוב שכל דיון בנושא כשרות עופות חייב להתייחס לפן המעשי ולא להסתפק בדיון תיאורטי.

לעיון נוסף

ז' עמר, מסורת העוף, תל אביב תשס"ד, עמ'  157 – 170.

 

 

השאר תגובה





%d בלוגרים אהבו את זה: